AstridRyden

A negative of a person



Can I erase the demon?



Can I ever fill the hole?



Will I see the stars,



And start anew?



Singer of strange songs,


I went my own twisted way
-
(All of the photos seen above are mine. If you'll touch them without permission - I'll castrate you.)



אלונה היתה הבן אדם היחיד, אבל היחיד, שפגשתי אי פעם, שידעתי שמרגיש בדיוק אותו צער כמו שלי. באותו ווליום. לא נמוך מדי, לא גבוה מדי. תמיד הרגשתי כאילו היא סוג של "אני", וגם היא. בדפקטים שלנו, בצורת הסתכלות על העולם...בהכל. מעולם לא פגשתי אדם כמוה. אני שונאת בחורות בדרך כלל, ולא מסוגלת להתחבר איתן. נשים מפחידות אותי. אבל היא...היא היתה שונה.
בהלוויה שלה אמא שלה אמרה דברים שהרגשתי שהיו מאוד נכונים. כאילו שאלונה פשוט לא הייתה שייכת לעולם שלנו. כאילו היא טעתה בדרך, והגיעה לכאן בטעות. כאילו היא מעולם לא באמת התאימה לכאן, כמו יצור זר שבא לביקור קצר - ועזב...
תמיד הרגשתי כך כלפיה, גם לפני שעשתה מה שעשתה. היא היתה יכולה להיות הכי "כאן" שבעולם, הכי קיימת, דואגת, שואלת, הכי בקשר, ופתאום להעלם לכמה חודשים טובים כאילו היא לא הייתה קיימת בשבילך בכלל. ואז לחזור כאילו לא קרה כלום. ואתה יכול להבין שתמיד קיבלתי אותה בזרועות פתוחות, ואף פעם לא שאלתי שאלות, כי כל כך הבנתי אותה, אהבתי אותה והערכתי אותה. והיום זה מרגיש לי כאילו היא הכינה אותי, ואת כל האנשים מסביבה לזה. כל פעם שהיא נעלמה בעבר. בכל ההיעלמויות שלה והניתוק שגרם ל90 אחוז מהאנשים שהכירה לשכוח ממנה. כאילו היא רצתה כמה שיותר להתנתק, כדי להכאיב כמה שפחות כשזה יקרה. רק שהפעם היא לא תחזור יותר..
קשה עדיין להבין את זה. בהתחלה לקחתי את המוות שלה "בקלות יחסית". פשוט הייתי בטוחה שהיא הלכה והיא תחזור. וזה נהיה יותר ויותר קשה בכל יום, כי התודעה שלי פשוט קלטה לאט לאט שהפעם זה לנצח וזה מפיל אותי לגמרי. ממש כמו ביום שהתקשרתי למשטרה באשקלון ושם אימתתי את המוות שלה - ובטיפשותי חשבתי שאז זה יהיה ברור, היא מתה - אבל זה לא היה. כי עד עכשיו זה פשוט מטמטם אותי שהיא מתה, בכל יום יותר ויותר.
ביום שזה קרה איזה מישהו מאשקלון ראה את האמבולנסים מתחת לבית שלה, כנראה שהכיר את אלונה, והתקשר לידיד שלה. אמר לו שהתאבדה. הידיד, כולו מבולבל, חשב שכנראה עובדים עליו...והתקשר אליי. אני טיפה נלחצתי, אבל אחרי שניה הרגעתי את עצמי, מה, אני לא אתחיל להתחרפן מכל שמועה/שטות שאומרים לי, מה זה החרא הזה. אז התקשרתי לבית חולים באשקלון. לא מסרו מידע. זה היה לי מוזר..התקשרתי למשטרה, גם הם לא רצו לתת מידע. שוב מוזר. הפנו אותי לשלוחה אחרת, שם כבר הייתי על סף לצרוח עליהם מרוב לחץ ואי וודאות, אמרתי שאומרים שחברה שלי קפצה ואני רוצה לדעת מה איתה לעזאזל, האישה שענתה לי כנראה שמעה את הקול וריחמה עליי, כי מסתבר שאסור לה למסור מידע סתם כך, היא הבינה שאני חברה טובה שלה, שאלה "מה השם שלה, בת כמה היא", אמרתי שאלונה פולנסקי, בת 18, תוך כדי שאני אומרת את השם שלה צחקתי לעצמי בראש, כאילו מה קורה לי, אני מתחרפנת? דיברתי עם אלונה לפני פאקינג שעה בטלפון, למה אני נותנת לסיפורים דביליים להביא אותי להיסטריה כזו?
"כן היא קפצה לפני שעה. היא נפטרה. כדאי ליצור קשר עם המשפחה, הם צריכים עזרה ותמיכה כרגע"
נפלתי.
למחרת בהלוויה היו מעט מאוד אנשים. 95 אחוז היו נשים רוסיות מבוגרות, חברות של אמה כנראה. פחות מ15 אנשים צעירים היו שם. רק אני ועוד כמה שבאנו, חברים של אלונה.
זה הדהים אותי, עד כמה שהיו הייתה כל כך"מוקפת", באנשים, כל ההופעות, כל המסיבות, כל כך שמחה ומוקפת, כל אחד רוצה להכיר אותה, לראות מי זו הילדה היפה והמיוחדת הזו,
ובמותה אף אחד לא היה שם. כל אלו שהעמידו פנים שהם חברים שלה...כנראה שכעת שהיא כבר לא מועילה להם, אין להם יותר אינטרס. זה הוכיח לי את האמונה הנצחית שלי שאנשים הם חרא, היו חרא, תמיד ישארו. אני הייתי איתה. תמיד. גם כשהיא לא באמת היתה פה. והתכופפתי לקבר שלה אחרי שכולם הלכו משם מהבית קברות, אחרי ההלוויה, ובדמעות אמרתי סליחה על זה שעזבתי אותה באותו ערב. וסליחה שלא שמרתי עליה, כמו שהייתי צריכה לשמור.

9 0 0 2 - 1 9 9 1